Unlocking the Power of Psalm 103

תהילים לדוד

אומרים שזה מזמור לדוד, ולבו המלא אהבה לבוראו נראה מתחילתו ועד סופו. החוקרים מאמינים שהוא נכתב בשנות חייו המאוחרות, אולי לאחר שחלף במשבר גדול או כשהוא נאבק במחלה. דוד מעודד את לבו שלו להיזכר בחייו ולהזכיר לעצמו את כל הפעמים הרבות שבהן הוכיח אלקים את עצמו כחברו הנאמן ביותר, מושיעו ומגנו.

אני מאמין שהמסר התחתון של תהילים מעודד ומלא רוך זה הוא למעשה של עוצמה. אולי המקום הטוב ביותר להתחיל כשאנו מסתכלים מקרוב על תהילים ק"ג הוא היכן שדוד התחיל - בהפעלת כוח הזיכרון.

אל תשכח...

הדרישה לזכור, או להפך, לא לשכוח, מופיעה יותר מ-200 פעמים בתנ"ך בגרסה של המלך ג'יימס. זהו נושא עיקרי בכל התנ"ך (בראשית - מלאכי) ונחשב לחשוב לא פחות בברית החדשה. נראה שלב האדם שוכח, או לפחות נוטה לזכור סלקטיבית. ולעיתים, הזיכרון מטעה אנשים:

"ויאמרו בני ישראל אליהם, "מי יתן בידנו מוות בארץ מצרים, בעת שישבנו על סירי בשר ואכלנו לחם לקץ." (שמות ט"ז:3).

עד כמה מהר שכחו בני ישראל את האמת של חווייתם במצרים. אלקים שלח את משה כמושיעם בתגובה לאנחותיהם כאשר קראו אליו. ואף על פי כן, רק כמה שנים מעטות מאוחר יותר, הם זכרו איכשהו את העבר הקולקטיבי שלהם כתנאים יחסית נוחים.

שוב ה' מזהיר את בני ישראל דרך משה, "השמר לך פן תשכח את ה' המוציא אותך ממצרים מבית עבדים" (דברים ו:12). לפי מילון אוצר הדעת של ויין, המילה העברית המתורגמת "לשכוח" בקטע הזה משמעותה להיות שכחן, מחוסר תשומת לב. זה לא שבני ישראל יקבלו החלטה מודעת להשאיר את אלקים מחוץ לחייהם, אך כאשר ייהפכו למבוססים ומצליחים יותר, הם ייהפכו להיות מספקים יותר בעצמם. זיכרונותיהם מאלקים וכל מה שעשה עבורם יתחילו לדעוך ויוחלפו בביטחון גאוותני בעצמם.

היום, פסיכולוגים מאשרים מה שה' עשה ברור לפני אלפי שנים: שזה טבע האדם לשכוח, או לתת למוח שלנו לשנות את העובדות וליצור זיכרון שגוי שעוזר לנו להתמודד עם עבר קשה. אפילו גרוע מזה, הם אומרים לנו, רוב האנשים נוטים לזכור את הרע ולשכוח את הטוב.

לבל נשכח שאנחנו בדרך כלשהי מעל הטעויות שבני ישראל עשו, הנה כמה פעמים אנו שוכחים את הקב"ה ונותנים את יתרונותיו לחכמתנו שלנו. כמה קל עבורנו לבטוח במעסיק שלנו, בשכר שלנו, בפוליסת הביטוח שלנו, בתוכנית הפנסיה שלנו, ברופאים שלנו... והרשימה נמשכת ללא סוף.

דוד הבין את כוח הזיכרון. "אל תשכחי כל גמוליו" (תהילים ק"ג, ב), הוא אמר לנשמתו ובכל זיכרון של הצלה, התחזקה אמונתו. הידיעה על מה שעשה אלוהים בעבר נתנה לו את האומץ והכוח להמשיך הלאה. זהו כוחו של הזיכרון ששם הכרת תודה בלבנו ומהלל על שפתינו.

כוח הסליחה

"זכר, הוא סולח לכל חטאינו," אמר דוד לנשמתו (תהילים ק"ג, ג). חייו היו מלאי טעויות, מהבלתי חשובים ועד לפסגת הרשע כשהוא סידר את מותו של ישראלי אחר בגלל ליבו הגשמי והניאופי. אך הוא הזכיר לעצמו כי אין חטא שחורג מתשובה אמיתית ומחילה אמיתית. הברית החדשה נושאת מסר דומה. נאמר לנו בו כי לאדון הכוח לטהר אותנו מכל עוולה, ב-יוחנן א' 1:9.

איזו מחשבה מדהימה... כי אלוהים של כל הצדקות מחבק את ליבנו המלא בחטאים ומכבס אותם לבן משלג! הוא רחום, אומר המזמור, מלא חן, שופע חסד ואיטי לכעס, מלא בסבלנות. הוא זוכר כי הוא יצר אותנו מעפר הארץ ובלעדיו אנחנו נידונים. וכך, אומר דוד, הוא לא מטפל בנו כפי שמגיע לנו ולא מעניש אותנו לפי העוולות שלנו. כשהוא סולח לחטאינו, הם נמחקים, לא יראו שוב לעולם.

המילה העברית המשמשת לסליחה בתהילים ק"ג מגיעה משורש שפירושו לקחת בקלות, או להשליך הצידה. זה אומר להסיר או למחול. ייתכן שראיתם סרט או שניים על האיש החף מפשע על ספסל המוות שעומד להיות מוצא להורג. ברגע האחרון, הוכחת חפותו נמצאת והוא נמחול; ההוצאה להורג מבוטלת והוא משוחרר.

כאשר אנחנו קוראים תהילים ק"ג: 3–4, כמעט ניתן לשמוע את לבו של דוד שר, "שרשראותינו נעלמו," כאשר הוא צועק לנשמתו, "שוחררנו!" ועם החירות הזו מגיע כוח ראוי לציון. היא מעניקה את הסמכות לעמוד מול החטא, ללכת בצדק, להיות רחום כמו שאלוהים רחום ולסלוח לאחרים כפי שהוא סלח לנו.

הגואל שלנו

דוד גם הונעם לזכור את הפעמים הרבות שאלוהים גאל את חייו מהשמדה או בתרגומים אחרים, מהבור. כאן בפסוק ארבע, המזמור משתמש בפועל גאל שמשמעו לגאול, לשחרר או לנקום, כפי שפועל קרוב משפחה. הגואל, או גואל הדם, היה האדם שהיה קרוב ביותר למשפחה האחרת והיה אחראי להשבת זכויות הקרוב והנקם בעוולות שלו. כאשר גואל משמש בקשר לנקמה על מוות שגוי, ברוב התרגומים של התנ"ך מתייחסים אליו כ"נקם הדם."

מילון מפרש היינס מתאר זאת כך: "גואל הדם היה אחראי לשמירת השלמות, החיים, הרכוש ושם המשפחה של קרובו הקרוב או להוצאת צדק על רוצחו. מסורת כזו הייתה עדיין נפוצה במהלך חייו של דוד."

יש מחלוקת בין כמה פרשנים נוצריים לגבי האם דוד דיבר על מוות פיזי ממשי בפסוק ארבע, או אם הוא התייחס למוות רוחני, כלומר הבור של גיהנום. רוב הפרשנים היהודיים סבורים כי הפסוק נכתב על מנת להראות את שני הדברים.

אלוהים הוא הגואל שלנו, אומר דוד, גואל את חיינו מהשמדה ומכתיר אותנו בתהילות הגאולה הרוחנית. במהלך חייו של דוד, הוא חזר בעקביות לעימות בהשמדה בפן הפיזי, אך הוא לא היה זר לפחד ממוות רוחני כשהוא קרא לאלוהים, "אל תיקח את רוח הקודש שלך ממני!" (תהילים נ"א:11). בכל מקרה, גואל הקרוב שלו הוכיח נאמנות.

כמה מדהים לשקול את אלוהים של היקום כקרוב המשפחה הקרוב ביותר שלנו, קרוב יותר מאמא, אבא, אחות, אח ואפילו בן זוג; ויותר מזה מדהים, להבין שהוא מחויב על פי חוקו לגאול את חייהם של אלו ששייכים לו! הוא הביא לידי ביטוי את הכוח הבלתי נתפס שיצר את כל הדברים על מנת לקנות בחזרה את ילדיו מאחיזתם של האויבים בכל רמה. 

כוחה של השפה

אחד המתנות הנפלאות והיפות שהעניק האל לאנושות הוא היכולת לדבר. במשך מאות שנים, מדענים חקרו את היכולת הזו. רובם כיום מאמינים כי האדם מובדל מחבריו בעלי הארבע רגליים ביכולת לתקשר מחשבות מורכבות. בשונה מהממלכה החייתית, השפה היא האמצעי הראשי שבו בני האדם מחליפים רעיונות. אנו מלמדים ולומדים אחד את השני. ואנו מתווכחים על מה נכון ומה לא נכון.

לדברי הרב יונתן זקס, אנו משתמשים בשפה כדי לתאר, לתקשר, לסווג ולהסביר. אבל אנו גם משתמשים בשפה בצורה שונה - לא כדי לתאר מה שנמצא, אלא להתחייב להתנהגות מסוימת בעתיד. כשכלה וחתן מתחייבים זה לזה הם קושרים את עצמם לעתיד.

השימוש הזה בשפה, אומר הרב זקס, לא לתאר משהו שכבר קיים אלא ליצור משהו שלא היה קיים לפני כן, קושר אותנו לאלוהים. בדיוק כפי שהוא השתמש במילים כדי להביא את היקום הטבעי לידי קיום, אנו משתמשים בשפה כדי ליצור בתוך היקום החברתי שלנו, בונים מערכות יחסים ומשנים את מחשבותינו ועצמינו. למילים יש את הכוח ליצור, אומר הרב, וזה אומר שמילים הן קדושות.

כמובן, אנו מכירים גם את הכוח השלילי של השפה. בדיוק כמו אנו יכולים לבנות את עצמנו ואת האחרים על ידי המילים שאנו בוחרים, אנו יכולים בקלות להביא להרס. רבים מכירים את הסיפור על הרב שהורה לאיש שהאשים אותו שלא בצדק לפזר את נוצות כריתו בכל הכפר שלהם. לאחר מכן, הרב הורה לו ללכת ולאסוף כל אחת מהנוצות, משימה בלתי אפשרית ודוגמה חיה לכוחן של מילים. לאחר שהן נאמרות, הן לא ניתנות למחיקה, ואי אפשר להפוך את הנזק שהן עשו. בכל מקום שנפלה נוצה, חיי מישהו נפגמו לרעה.

דוד הבין את כוחה של השפה. הוא ידע שהיא נתנה לו את הסמכות לנהל את מחשבותיו ולשנות את עצמו. היא גם הביאה עמה אחריות לדבר בנועם, באמיתה ובצדק. הלשון זקוקה לאילוף והמילים הן קדושות בכך שהן יכולות ליצור לטוב או לרע. בתהילים ק״ג, דוד נותן לנו דוגמה יפה כיצד להשתמש בכוחה של השפה כפי שהאל התכוון.

כוחה של שבח

תהילים ק״ג מתחיל בקריאה נלהבת של שבח הכולל את כל כולו של דוד. אין צירוף שזה מתפרץ כשי דוד זוכר את כל מה שהאל עשה עבורו. הכרת תודה ממלאת את ליבו והוא לא יכול אלא להגיב בשירות שבח טהור ותשוקתי. הכרת תודה היא מה שמשבח הוא כולו.

האל מחבב את השבחים שלנו ודרכם, הכוח של השבח מאפשר לנו להביא אור לחושך ולהבריח את האויב; להתמקד מחדש מהבעיות שלנו למי שראוי לשבחינו; להחזיר לנו כוחות כשאנחנו עייפים ולחזק אותנו כשאנחנו חלשים והכי חשוב, להביא אותנו לנוכחותו באחדות אינטימית.

תהילים של עוצמה

שמעתי לפעמים אומרים שעלינו לשבח את ה' על מיהו ולא על מה שעשה עבורנו. זו מחשבה נעלה, אבל אם נחשוב עברית, נבחין שהשניים לא ניתנים להפרדה. לזכור מה הוא עושה הוא לזכור מי הוא ולהיפך. וזה המפתח שמפתח את כל עוצמת תהילים ק״ג. כשאנו נזכרים במה שעשה עבורנו, אנו נזכרים מי הוא, הקודש של ישראל, אל הרחמים והחסד. וכשהכרת התודה משתקפת בנו, אנו יכולים רק לזעק “ברכי נפשי את ה', וכל קרביי את שמו הקדוש!”

קרדיט צילום: לחצו על התמונה כדי לראות קרדיט

ביבליוגרפיה

פויאר, הרב אברהם ושארמן, הרב נוסון. תהילים, ספר תהילים. ניו יורק: מוצאות ספרים מסורה בע"מ, 1995.

רוזנברג מרטין וזלוטוביץ ברנרד. ספר תהילים, תרגום ופרשנות חדשה. ניו ג׳רזי: Jason Aronson Inc, 1999.

הכתיבה המדעית האוסטרלית הטובה ביותר. סידני NSW: הוצאת אוניברסיטת NSW, 2014

ויין, וו.אי, אונגר, מריל, ווייט, ויליאם ג'וניור (עורכים). מילון מפורש של מילים תנ"כיות מאת ווין. ניו יורק: Thomas Nelson Publishers, 1985.

www.aish.com/jl/i/s/84939897.html

www.babbel.com/en/magazine/languages-and-color-the-connection-between-then-word-we-use-and-the-way-we-see-the-world

www.israelnationalnews.com/Artices/Article.aspx/144143

www.rabbisacks.org/keeping-word-matot-5776/

www.spurgeon.org/treasury/ps103.php